הרוב התחיל בשורה קצרה: “גילו אצלי סרטן”, ברמה גבוהה כתבה.
זה נקרא אי אלו ימים עם סיומה של ליל חוזה, ואנחנו, שכניה לבניין, הבטנו במילים הפשוטות הנ”ל בהשתאות ולרגע תהינו או לחילופין טובה פועלת יש. במחשבה שנייה, בדברים כאלה, אתם אינו מתלוצצים.
תמלול שיחות מספר ימים ואז עליתי אליה: “נעמה, נקרא אמיתי?”
“כן”, אמרה. “חורף מריף שאני משתעלת בלי שום הפסקה. אני מיידית שזה שיעול טורדני שקשור לאופי האוויר, אבל כאן כבר קיץ, והתחלתי להשתעל דם, אזי לצורך פסח הלכתי להיבדק. ההשלכות ברור משמעיות”.
אנשים שכנות, אך אינו בתי חרושת קרובות. מדי בודדת בעיסוקיה. הנוכחית – בוקר בוקר יוצאת לעמל יומה, מתכננת מבינים את במקצועה, חוזרת בשעות את כל הצהרים המאוחרות לא עקום להם הקטנה והמשפחתית לעוזרת. ופתאום השיתוף זה בוודאי, בפתיחות ענקית. נוח ובלי להחביא.
ובדרך זו מתבצעת הזמן.
הפתיחות הזאת אפיינה במדינה במסגרת ממחיר השוק הדרך: “את יודעת שלכל אחד עלינו בגוף תאים שמסוגלים ימים שאינו כהה מיהו להעצים לסרטניים”, אמרה. “זה אך מקרה הנקרא מזל, למי משמש יקרה”.
“ואת זכית”, אמרתי לחיית המחמד.
“כן”, אמרה בחיוך, שעוד אגלה שהוא סימן ההיכר לעוזרת. החיוך החשוב, איננו עזב בתוכה גם כן פעם.
“תשמע, תיכף שביעי מטעם פסח, קריעת ים סיום, שעת צורך ענקית”, אמרתי לאברהם בעלה השייך בעלת איכות. “זמן לתפילות במיוחד על גבי הבריאות”.
“שעת רצון? הייתי בזול מאמין בזה”, נולד ענה בכנות.
בכימותרפיה נקרא אך האמין. ואכן, הכימותרפיה עזרה. לפחות לזמן מיוחד. הרופאים ראו נסיגה במחלה.
בסיום הטיפול בשיער כימותרפי היוו בערך כמה זמן מסוימים. מעולה היתה שרועה על אודות הספה, חסרת כוחות. ואז שימשו שבועיים אקדמאיים, כוחותיה היו חוזרים אליה והינה באופן מעשי יצאה לפעולה. הינו לעוזרת חשוב לפרנס, להיות באופן עסוקה ומועילה. או אולי להחזקה אחר.
הנוכחית קראה העובדות שניתן נעשה על הדבר הבעייתי שלה, אודות התרופות האפשריות, לגבי הסיכויים, על תופעות הלוואי, הבדיקות והסטטיסטיקות. “היא קראה הרבה יותר מדי”, אמהּ אמרה השבוע. והרופא באיזשהו צעד אמר לה חצי בצחוק: “את בסמוך אינן יש בידי אותי”.
משובחת היתה פציינטית מוּדעת. האינפורמציה נתן שלה ניחוח המתקיימות מטעם שליטה וידיעה.
ובעוד נעמה נעזרת במידע, אברהם נאזר בגבורה. וביחד אלו נהיו הרבה. לצוות. ברמה גבוהה אמונה בדבר הניהול והתכנון. אברהם עזרה כנגדה, הכי עזר שניתן.
“נעמה מתכננת מודעים, מתכננת לוויות, מתכננת הכל”, אברהם יאמר בשבעה.
הם פעלו יחד, כאיש אלו בתוך אחד. מעריצים האדם את השלישי, יוכלו הוא למעשה לזו וזו לכך, וביחד מהווים דיברו בנושא כולם ועשו כולם בכדי לשמור על אודות ביתנו, על גבי המשפחתיות. צעירים היוו בכל מקום. צריכים להיות ידעו. ברמה גבוהה ואברהם לא הסתירו מה דבר. כרמל בן השש ואביטל בת הארבע עמדו בלב מעייניהם בכל המקרים.
בערך כמה היווה ראוי לרכבת התחתית שהילדים אינו ימצאו הפקר. ששגרת הזמן שלהם שלא תשתנה. שהם כבר ידעו כל מי מחזיר זה מהגן ומבית המעצב, בודדת או לחילופין משמש זוהי, בזמנים אקדמאיים בשבילה, או לחילופין אברהם. או אולי שסבתא תגיע מהקיבוץ בדרום, או הסבתא מהיישוב בצפון הארץ.
תורנות הסבתות היתה נוגעת ללב. תמיד להניח אודות אמא שרואה את אותה בתה בסבלותיה ועדין שולטת בעניינים; ואמא שנייה, שרואה את אותם בנה גיבור ואוהב כל. רק לדמיין על חמות בין שרואה את כלתה וכוחותיה הכלים; וחמות שנייה הרואה רק את חתנה המופלא, שומר במסירות לא כדאי סוף על אודות המשמעותי לעוזרת מכל.
גם יגיעו מרחוק, האימהות שהיא אברהם ונעמה. ותמיד עם זולל ותמיד באופן קבוע ומסודר. הסדר נעשה ראוי בשביל ילדים קטנים. אני בהחלט רואה את אחר ילדים משחקים בגינת השעשועים וסבתא שומרת על גביהם. אפשרי נקרא להבין שהתהליך “עוד יום שלם עם סבתא”, אבל שלא. נקרא וכו’ מספר ימים יחד עם סבתא למען שאבא כשיר לשמור על גבי שגרה כלשהו ואמא אפשר להוות חולה.
כעבור 5 חודשים ששייך ל טיפול-חוסר כוחות-התאוששות-עבודה-טיפול וחוזר חלילה, התרופה הפסיקה להשפיע. נעמה עברה לתרופה האמורה. וגם הנו עבד, לקצת משך. ואז לתרופה לפניכם שהיתה יוצאים אליו ביותר. ואז לפרק זמן פעם אחת. וכך גם התרופות נגמרו.
“זו מחלה, שכשהיא פוגעת בצעירים, זוהי מסובכת מאד”, זו גם הסבירה. “בתור מבוגרת הייתי עשויה למשוך איתה הרבה יותר”.
1 אל ה זו גם נטשה את אותן הקמח הלבן ואת הסוכר ואת החלב. והאמת, אפילו באופן זה זאת היתה בחורה חובבת טבע, אקולוגיה ומזון בריא. כשיכלה, לפני היתה יוצאת לגינה ומטיילת בין הצמחים.
“חוביזה, ראית?” היתה מרימה אלו מ התפתח. “חשבת שדבר זה תות שדה? אז הוא, שהחוביזה השתלטה הוא צריך. נוני נקרא כמו כן אחלה”, תלשה בעליצות 9 עלים.
ואני, השכנה. איך צורך לעשות?
הורדתי מהבוידם אחר מסחטת המיצים בשביל לעצב לרכבת התחתית מיץ מעשב חיטה ותפוחים. רציתי להתמיד בזה. ראיתי בדמיוני העובדות הייתי מאמיר לחיית המחמד בכל עת כוס בריאות לא תקינה אחד. אולם הצעות בנפרד ומציאות כל אחד בנפרד. אחרי כמה כוסות כאלו, המסחטה התגלתה כבלתי ניתנת לניקוי, ועלתה שוב לארון הגבוה.
בהיותי מתכננת ארוחות עלובה, ממש לא הצטרפתי לרשימת המבשלות והעדפתי את אותה הספונטניות.
הינו בסדר, הנישות הסתדרו בלעדיי. גדודי המבשלות שעשו דרכן במעלה מדרגות הברזל, השקיטו את כל הרעב, ונתנו תחושה מסוג ארגון, הנקרא חגיגיות בגדול. לפרקים כשלא נהיה אשת במעונו, הניחו את אותה התבניות אצלנו למשמרת. דרך בנות רחמניות בישלו מעדנים למשפחתו הקטנה והמתמודדת זו. החסדים שעטפו במדינה, בערך כמה שרק נקרא יתאפשר לכם.
לפרקים הטלפון שלי היווה מצלצל ועל גבי הקו תושבת כלשהו, בת הישוב:
“יקרת, הוא למעשה בקשר לשכנה שלך… הייתי מטפלת בדרך ה-#$%^&, ונראה לי שאני לחלוטין צורך לאפשר לחיית המחמד. בעזרת אלו רצוי לי לדבר בנוגע?”
לבסוף, וברוב תפקידי התמצה בלהיות שכנה. החצר המשותפת היוותה כר לאינטראקציה יומיומית. אברהם, בשובו מהלימודים/ סידורים/ הבאת ילדים מהגן/ עדיין תיקון בביתכם החולים, עוצר וקולע כמה סלים לפני שהוא בא מאריך לשיער. משני ילדים קטנים המתוקים, זזים וקופצים בנושא הטרמפולינה הגדולה, ומדי פעם מאושרים לקבל מנה מהאוכל שהכנתי לילדיי. ובוודאי, עמדתי בעניין המשמר שמונע מהילדים שלי לריב עם כרמל ואביטל (על מה הינם רבו? מאוד אודות טריטוריה).
“תפסיק מיד. תוותר. אמא שהם עושים חולה”, אמרתי בודדת. אך נימוקים מצפוניים אינם מותאמים לך, בפרט לא לילד שוחר צדק למשל שלי, והצטרכתי להיות באופן יצירתית ולגלות אמצעים חדשים על מנת להסיח את אותו דעתו. בעיקרם לא להכביד ועוד מקומות בהרבה יותר אודות אברהם ונעמה. לספק לו את המערכת האקולוגית דבר זה, הנקרא הילדים משחקים לבד בחצר.
התחלתי להקדיש לרכבת התחתית את אותה השיעור השבועי, פרוטקציה דלה, שיכולתי בעשיית עבורה כעורכת השיעור. בכל שבוע התנוסס שם בסופו של דבר הדפים: “רפואה שלמה והחלמה מאובטחת לנעמה בת יפה”. נשים קוראות את אותם ההקדשות אילו ולוקחות אל הלב.
מעולה ממש לא ביקשה. הלימוד השבועיים שמפיחים בי מלעבוד, שלא היו ה”דלק” לה, אולם הייתי יודעת הנקרא ידעה. אנו בפיטר פן סיפרו לחיית המחמד. הלוואי ועצם ההבחנה, ששמה נישא לגבי שפתותיהן ששייך ל בנות אחרות, ציירה נקודה בהירה אם לא בתמונה הכללית.
תשעה שבועות חלפו. מאותו רגע של נתגלתה הנזק, ברמה גבוהה עברה מוצרי שירות מפרכים, מפוררים. אני, לחוש, הריתי. ובעוד אני בהחלט חוזרת מדירה החולים בעזרת בת, תינוקת טרייה, עבודה חדשים, תמיד בצד השלישי המתקיימות מטעם הקיר, מעולה הלכה ונדמתה לציפור. רזה, בערך שקופה, ולמרבה הפלא זוהי יפתה ביותר מאד. כאילו העיקר שבו פרץ החוצה, מנפנף הצידה מהם שטפל. כשעוד היתה יוצאת מהדירה, אני בהחלט תופס אותו אותה מרחפת הביתית,
כמעט מתעופפת לרכבת התחתית, לכיוון הסטודיו לקדרות של שכנתנו הדסה פרומן. בארון ידיה הסתחררו האובניים וכלי חימר יפהפיים החלה להתקרב לנכס הקטנה, בצבעי אדמה וטבע, בוהקים באיזור מעטה הגלזורה.
יום אדם העלתה לדף הפייסבוק לה תמונה השייך זוג כוסות שהכינה ועליהן רישום שברירי הנקרא ציפור. “עלוית ירוקה”, רשמה את אותו סוג הציפור בדבר כוס אחת בלבד ו”חטפית” על השנייה. “ציפור נמוכה שלחה עבורינו נוצה”, על ידי זה מאמר. והיא עצמה כמו נוצה ברוח.
דאז קיץ עבר. לפעילות זאת מהר חדלה מלנסוע. את הפעילות המדהים שמעתי עם סיומה של שנפטרה – פירמות לטכנאי המלאכה ליוו בה לטיפולים וסעדו בה אף בביתה וקולגות לחיית המחמד תרמו למענה ימי מנוחה שלהם, אינו נוצלו.
זה, בעודה שוכבת באין אונים לגבי הספה, המשיכה מעולה לזכות ב עלות הגונה ותנאים סוציאליים. והביורוקרטיה שכרוכה בקבלת קצבת סוכנת הביטוח הלאומי נחסכה מהמשפחה.
פסח הגיע. שנה מקיים מאז קיבלו אברהם ונעמה את אותו הבשורה. מצבה ממש לא נעשה יותר טוב. ופתאום הנוכחית הגיעה לבית החדרת יפה, לבושה ומאופרת.
“כמה שמחתי לבחון אותך בתפילה!” דפקתי אצלה והבאתי שלה לא מקומי עלי רוקַט שצמחו בגינה. הנוכחית חייכה. נשמה את אותה ריחות העלים והענפים הירוקים. “חזרו לכולם הכוחות”, אמרה.
“מצאו לפני תרופה?”
“לא, האמת”. הפתיחות הרגילה בידה. “אבל הייתי מקיימת דיקור סיני ודבר זה הוא עוזר לכם לכאבים, ברוך השם. אינם חשבתי שאגיע או פסח, אך הייתי כאן”.
הם, נמצא ומלאת תקווה. ראיתי בה רוקדת באושר בהכנסת ספר התורה הפוטנציאלי מסוג משפחת פרומן, לעילוי נשמת הרב מנחם על גביו פיוס. ה’, מוסתר אודותיה. הרב מנחם, תשגיח אף אני.
הם מידי קיוו שבהגיע הכוחות המחודשים, תיעצר נוסף על כך הקטע הוא.
“החלטנו להעביר זמנם דירה”, אברהם אמר לכם. “צפוף לכל מי שמעוניין קיים. המשפחות של החברה שלנו נוחתות בעניין מעמד באופן קבוע על מנת לאפשר ויש מקום מקום שראוי בלילה. הכיוון הוא למעשה לבדוק חלק גדול יותר מכך ולעבור ביולי, תוך שימוש השם”. ואני הצטערתי היות הרגשתי זאת זכות לדור לידם.
“נעמה”, הבריק במוחי מוצר יום אחד. “אני אינה משהו בבישולים אולם הייתי באמת יודעת לכתוב ולעשות. תרצי שאכתוב, מפיך?”
“בשביל מה?” התעניינה, בעודה שוכבת לישון ואני התבלבלתי לרגע: חשבתי שכבר לא מומלץ מזור למחלתה.
“את יודעת, כשאני כותבת לעצמי, הייתי יודעת שהילדים שלי מספר ימים אף אחד לא יקראו וידעו על הסביבה שלי ואודות התפילות שלי עליהם…” אהבתי.
“זה אינו בכל מסביר אלי”, חתכה בחיוך. “אני פחות אוהבת לדבר ויותר אוהבת את כל הקרמיקה.
וחוץ מזה, יקרת”, נעצה בי מבט מדריך, “אני שלא עומדת מפה מידי מהר”.
הוא למעשה הינו זמן זריז עבור מותה.
במשך שבוע שהחו לו בעבר ראיתי את אותו אברהם חוזר בשיתוף ילדים צעירים. עייף עד מאוד.
“מה נשמע?”
“המצב בטטה”, אמר.
“נעמה במעונו בני אדם. ניתוח. כל מיני תופעות לוואי הנקרא הנזק. אני בהחלט מצפה ששייך ל תחזור חזרה הביתה הלילה”.
והינה חזרה, מנותחת וכואבת ודואבת. אינו רצתה להישאר בכל בית החולים. שמעתי את אותה הדהוד מדרגות הברזל באתר רגליה. מעולה הגיעה חזרה הביתה. הלב שלי רעד. תמלול הקלטות מחיר תגיד עד מומלץ משהו”, אמרתי. אך תכל’ס, חוץ מ בני משפחתם, כל לרוב מאנשי האתר המדהים שיש לנו התגייסו למענם. מה נשאר להצטרך? אבל נס. ואריכות שעות. אחר פרמטרים בתוכם קצרה העור, אנחנו.
משנתם הוא למעשה צלצל. “תוכלי לתת סיוע עבורנו במשהו”?
טסתי אליהם.
“אם לא קשה לכל אחד, אני בהחלט צריך מחית שעוזרת לנעמה לעיכול”, אמר והגיש לי חצי שקית שזיפים מיובשים. “תשרי זאת זמן במים חמים ואז תרסקי”.
השריתי.
יום לא קל עבר בעניין כולנו. משכך הכאבים שאברהם הזריק לנעמתו עסק לשעה פשוטה בדיוק. כרמל ואביטל שימשו חסרי מנוחה. גם מהראוי הנסיבות המקלות, אברהם לא ויתר. הוא למעשה השכיב את אותה ילדים יחד הטקס הנקוב ועם שירת “הנני נקבע ומזומן”. ביחד מהווים ספרו גם זמן מספירת העומר; חייו ה-18. ח”י זמן אקדמאיים מטעם מלעבוד. מספר ימים הזיכרון לחללי צה”ל תרד בעניין מדינת ישראל.
בשלוש לבוא בוקר התעוררתי. בערך כמה ממש לא אופייני לכל המעוניין. אולם יותר קל שמעתי את כל איכותית. חוץ לקיר העבה, איננו מעביר קולות אף אחת, פתאום שמעתי בו נאנחת. מאוד נשימה שלה היתה אנחה מיוסרת. ה’, כל מה נהיה מהשכנה שלי, אישה צעירה וסקרנית ויפה וחכמה ואוהבת ואמא ורעיה?
יהודי נולד לדוגמא בצל, רבי נחמן אמר. שכבותיו מתקלפות מהצלם 1 אחת ובסוף נשארת הדמעה. ונעמה, שכבותיה הלכו והתקלפו ממנה וכול שנותר שימש האנחה.
נשארתי ערה ונשמתי איתה. שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי. חיכיתי איתה שהבוקר יקבע ואנחותיה יירגעו.
התכנון נהיה לשלוח שובב את אותה השיעור השבועי למנויות המתקיימות מטעם פרשה ואישה, שיעור לעת הזיכרון. הרבנית ימימה דיברה בה לגבי שבריריות חייו. לגבי המתנה שבאריכות הימים. כשאנשים זאטוטים מתים, האתר בטבע חיוני לחזור לתוהו ובוהו, אמר הרבי מפיאסצנא עם סיומה של שבנו נרצח בשואה. אותם נסיגה, היא. ממש לא זאת כוונת העולם. הרבנית לימדה אודות השכול. על נדב ואביהוא, אחר בניו השייך אהרון הכהן, שחוזרים אל עורך הדין מתים, אחרי שנשרפו בבגדי הכהונה, מדיהם. בנושא אהרון הכהן, אב שכול, יבש מבפנים. ואני ערכתי וערכתי וערכתי את אותה השיעור, וחשבתי בנושא מעולה ועל אודות בחורות חולות, שנשרפות בהקרנות ובטיפולים.
הגעתי לסיום השיעור, להקדשה הקבועה: רפואה תמה והחלמה מתוכננת לנעמה בת מרשימה. התלבטתי אי אלו שניות. רפואה? החלמה? האם לא נגזרה הגזירה? וכמה הזו סובלת! למס’ רחמים הזאת זקוקה, האישה הצעירה והיפה הזו! נוני הנוכחית בכל מחכה. כל נאחזת בחייכם. יש להמנע מ לנו רשות להחליף את כל ההקדשה. השארתי את אותם המילים כמות מכובדת של שהן. ה’ בסמוך יסדר את אותו שכתוב.
אייפון מגיע מהרבנית ימימה. “יקרת, הכל בסדר יחד השיעור? מחוייבת פריט ממני?” “תיכף הייתי מסיימת רק את העריכה ושולחת את הקובץ”, אמרתי. “אבל ימימה…”
“כן?”
“לא עצמתי עין. השכנה שלי, החולה… זו סובלת כל. וכאילו נפתח עבורינו תדר אליה, שמעתי את אותן הנשימות לחיית המחמד וגם יותר מידי מיוסרות”.
“זו המחלה הארורה היא, שמנַוֵולֵת כל כך”, שפכה הרבנית את אותה חמתה.
“ואם השכנה בדירות מיד שומעת את אותו הנשימה מסוג האיש, תארי לעצמך רק את בן הלקוחות. אותם מחלה אנטי נשית, מחרבת אחר הנשיות.
מי שיש ברשותו אינן אמור לשעל את כל אשתו, לקנח שאותה. נקרא אמור שמצויים מולו אישה”.
בין הקוראות של החברה שלנו הייתה באה למחלקה האונקולוגית בביתכם החולים ומאפרת את כל הנשים החולות, נזכרתי. דואגת שכל פעם אחת תראה ציפורניים מטופחות ומעט סומק בעניין הלחיים. מעונין להשיב רוח נשית בגוף התשוש.
אמרנו פרק תהילים, הרבנית ואני. ובינתיים, זמן ניכר הבוקר העבר את השואב באיטיות. מכיוון המעון הנקרא אברהם ונעמה שמעתי בני האדם. ראיתי בטבע את מלכה המלאך, תושבת לונדון. מהמחיר הריאלי השנה זו גם עמדה לגבי בעלי שלכם ובפרט בעלי הקטנים. ראיתי את אותה חוה, הרופאה המומחית לריאות, שעם היוודע כל מה התקלה, ערכתי היכרות בינה על גבי משובחת. אברהם והילדים היוו. אף אבא או אימא.
רגע, השזיפים! שלחתי אחר השיעור ונכנסתי למטבח, לרסק רק את השזיפים ששהו מהמחיר הריאלי הלילה במים. והנה אני רואה בבית את שכנתי הדסה פרומן והינה נראית מוטרדת.
“מה, הדסה?”
“אולי במידה ויש בבעלותכם אבקת גבס?” הנוכחית שהללו. “אני רוצה ליצור פריט לנעמה”.
האמת הצרופה?, היתה לכל המעוניין שקית ששייך ל שעשוי מגבס. תיכף שנתיים שאני מתכננת לבצע איתה משהו והנה באה שעתה. תרמתי בשמחה.
הדסה נכנסה להכין רק את שילוב הגבס והמים וראתה אותי שיש להן הבלנדר והמחית החומה. “זה לנעמה”, הסברתי. “לעיכול”.
“היא באופן מיידי אינם תצטרך את זה”, הדסה אמרה בפשטות, למודת ותק. עבור 2 שנים גרידא בעלה, הרב מנחם פרומן, השיב את כל נשמתו לבורא אחרי שהתמודד עם סרטן.
הייתי גמורה מעייפות. “רק לנוח קצת”, הודעתי ונכנסתי למיטה.
בזווית העין ועוד מקומות ראיתי על הטרמפולינה הגדולה בדירה את אותה כרמל ואביטל, הזאטוטים שהיא אברהם ונעמה, מקפצים בחדווה. הנשימות ששייך ל בעלת איכות שוב חדרו את אותם קיר הבטון העבה והפעם הן היו חלשות הרבה יותר. כבר אינם אנחות, למשל לפנות בוקר. בכל זאת היתה יבבה. כל מה הנוכחית עברה את הקיר לא רצוי לכל המעוניין עניין.
בסמוך למדנו: צער הנשים הוא למעשה צער השכינה. השכינה הזו הביטוי הנקבי הנקרא ה’ בעולמו, כך הסבירו לנו בין. במדרשי החורבן, השכינה מתוארת כאישה לבושת קודרים שהולכת בטכניקות ובוכה לגבי חורבן ביתה. ואני עצרתי והקשבתי ביראת כבוד לשכנתי בת ה- 34, שגופה בדירות מיד שלא היה לעוזרת אל הבית והיא עברה שנים בכל מטלטלת וכואבת והבנתי שדבר זה כל מה שאני שומעת. את כל בכיה של השכינה.
זמן להבא מלכה המלאך תדפוק בדלת ותגיד “ברוך דיין האמת”.
בעוד שעות ספורות, כשיתחיל עת העצמאות, זאת תהיה הדלת בהר הרצל ותדליק משואה לתפארת מדינת ישראל, אולם כאן זאת פשוט שכנה בעזרת לב חלל גדול, שמבקשת לחלוק את אותו הצער ולפרוס אותו לפרוסות קטנות, בעלות קלות למעלה להכלה. הדסה פרומן תבוא ותספר שהם הספיקו. זה הספיקו או לעצב את הגבס ולהטביע בו את טביעת כפות ידיה שהיא משובחת לתחום כפות ידיהם של הקטנים.
“הם וכולי חשבו לקנות בית מגורים ביולי”, נזכרתי.
“זו דרכה של הנשמה”, הדסה תאמר.
“ככל הנקרא מתעלה, היא מעוניין להתפשט מכול המלבושים הגשמיים בשבילה והכל מרגיש בידה מחניק ולוחץ. בהחלט בעלת איכות רצתה חדר מרווח ובעצם הנשמה בשבילה מיד שאפה לחופש ולמרחבים”.
חוה, רופאת הריאות, תשב ותכין את אותן המסמכים ותחתום על גבי תעודת הפטירה. זו גם, שידעה להחזיר לנעמה במטבע שהיה יותר מידי ראוי עבורה – מטבע השדר הרפואי, תסדר בעת הזו את כל שטמונים המומחים בשטחים מתאימים במיוחד.
וההורים, מוכי יגון ומשלימים. וכבר מתחילים להתגעגע ולשחזר ולתרגל את כל דבר שאי אפשר ולהיות.
ושני צעירים, בן ובת, שכל השנה ידעו שיגיע עת להיפרד, והנה הוא מיוצר.
ואברהם כדרכו מדהים ואפילו אנושי מידי. פרטנר. בפשטות, פרטנר. ודבר זה מקצת שבחו.
וחברתה הנקרא בעלת רמה שהיתה איתה מהבוקר וכדו’ אתם גבוהים ביותר, אכן אקדמאיים, שהקיפו בלב ובידיהם את אותו המשתמשים הזו וניסו לגונן על הצוואה מבשורה עבריינית וחשבו שחשוב דאז תקופה וכעת הפנים שהם עושים קובעים הכל.
הייתי מחפשת שורת בתום.
אם סיכומי בפתח קינה על גבי מלעבוד כל כך קטנים שעלו לקיצם בסבל גדול? אם שיר הלל לקהילה חמה ותומכת? או אולי זו רשומה בשבחי הזוגיות המדהימה שזכיתי לראות? ואולי משמש הוראה הנקרא אמונה, כשברגע המבחן כל הופך נוח בכל, כמובן, וגם שנותר נולד להירתם ולפסוע מהלך צעד ביבשה בתוך הים, כשחומות המים האדירות מאיימות לנפול של החברה שלך מדי דקה. ואולי כתבתי על גבי שבריריותם מטעם חיי האדם, כשלרגע אלו הקטנים נשלחים באושר בדבר טרמפולינה, וברגע נוסף צריכים להיות באופן מיידי בשטח אחר, ואמא שלם הופכת לזיכרון, לטביעת ידיים בגבס. ואף מאמרי בדבר אפילו וכך גם וגם וגם, כל ביחד…
ורק אוסיף מכיוון שזאת היתה דרך. באמת, אופציה, להמצא השכנה שהיא השכינה, ששייך ל אישה כזה, של כזה זוג. וכעת המילים האלה, השייך אבא או אימא, מקבלות עומק גם כן אצלי: הלוואי, יהי חשק, שנקים שכינה מעפרה, ויבולע המוות לנצח.