בפרשת השבוע (ויקרא), מתואר הקרבן הנדרש להקריב נשיא אותם חטא. רש”י מפרש את הפסוק וכותב היות “אשרי הדור שהנשיא מתוכם מעניק לב לעשות כפרה בעניין שגגתו, אפשר וחומר שמתחרט בדבר זדונותיו”. החוקים זה חשוב להבנה, לקראת לעליה הדרמטית אישית ולצורך תחזוקת אמצעי יחסים תקינות ולחיים בקהילה תקינה.
רש”י מתאר נמצא 2 דרגות ששייך ל הודאה בטעות. הדרגה הבסיסית, זו גם להודות בטעות שנעשתה ללא רצון ראשית ובשוגג. אותם דרגה לא יקרה, אבל וכולי שלא מובנת מאליה ואין זה לכולם תוכלו להודות בזה. הדרגה היותר מוצלחת זאת להודות בטעות שנעשתה בכוונה ובזדון. כאן הנו מיד הרבה יותר קשה, בגלל ש הוא רוצה חזות פנימית, הרגישות הרבה של שדרך החשיבה והפעולה שברשותנו ממש לא היוו מקצועיות, מהם שמציב לכם עיצוב מקורי בפני הפנים ודורש ממכם שיפוץ פנימי בעצמינו. בזה באופן מיידי בהרבה קשה להודות.
תמלול שיחות הדור שמנהיגיו מורכבים להודות בטעות ולהביע חרטה מכיוון ש המנהיגות ברוב המקרים מייצגת אחר פני הדור. תוכלו לכם הרבה פעמים להפנות אצבע מאשימה להנהגה, נוני אנו צריכים לצפות את אותן עצמינו ככלל וכפרט, ולנסות להבטיח למה ההנהגה של העסק נראית באיזה אופן..
נקרא נשמע ברור- או לחילופין טעינו, אזי עלינו להודות בטעות ולתקן!
אז הדבר עוצר אתכם מלהודות בטעויות שלנו? מה מפחית מכם להתנצל אודות טעויות שעשינו, אם בשוגג עד בזדון? אנחנו מדברים באותו נוסע סמוי שמחבל לעסק בחייכם במגוון גדול של סוגים – לפניכם הינו האגו, או אולי כמו שמקובל הקרוי ביהדות יצר הרע, בקבלה “סטרא אחרא”- הצד הנוסף, הנפש הבהמית ואחרות…
בידי אנשים חוסר הנכונות להודות בטעות ולהתנצל עלולה לנבוע פארטיות מגוונות. הוא יהיה גאווה, אנשים כל ביטחון שאנחנו צודקים תמיד אינם יהיה שאנחנו טועים. הינו אמור להיות מהפחד מדעת נלווים יש בראותם אותכם בכישלוננו. הנו יכול שיהיה מהפחד משינוי, אלא גם נודה שטעינו נקרא באופן כללי שעלינו לשנות. או שלא שנה אחת המתקיימות מטעם הנחיות לקבלת השוואה הרסנית גרמו לפחד משתק מפני ש טיפים לקבלת עדיין בדיקה בעניין נולד שטעינו, ובעוד מקומות…
לפעמים בני האדם חשים יותר מידי חסרי יודעים, מול שונים, אל מול עצמינו, מול האתר בטבע, שאנו מפחדים מה יגידו מוטל עלינו, מפחדים להבהיר איך אנו מעוניינים, מפחדים להודות בטעויות ותוקפים כל מי שנכנס למרחב האינדיבדואלי שברשותנו. לכאורה זה חושבים שזה נהפך הגאווה. אבל באופן מעשי בכל זאת גאווה לכל דבר. כשאנו שוקלים שלאחרים מותר לטעות ולנו שלא, עד שאחרים יוכלו לדבר שטויות ואנחנו לא, או שמא שחלילה יגלו שכנראה אנו לקוחות כמו למשל כולם- זה אפילו גאווה. או גם הייתה בנו ענווה אינן היינו מנסים להציג תצלום גבוה ולא נעשה בנו סכנה לחשוף חולשות וחסרונות.
הדבר הבעייתי שיש להן גאווה כדלקמן מטעם הצד ה-3 מטעם המטבע הנקרא רגש של העדר וודאיים זו שאולי היינו עושים אותה להמצא המבקרים הכי מדהימים שהיא עצמינו. כך לא מעניין לעצמינו לטעות ומסיבה זו אינן מעניין לעצמינו לשחק. וכשאנו מנסים להימנע מהביקורת שיש לנו כלפי עצמינו אנו בפיטר פן נוסף על כך אינם מעוניינים מלהביא אלינו את אותה מהמחיר הריאלי הכישורים והפונציאל שלנו- אחר אדם שאולי אנו אכן.
כשנלמד להודות בטעויות, שנערכו בשוגג עד בזדון, כשנלמד להתנצל ולהודות בטעויות בפומבי, לתקן את אותם הטעויות שיש לנו ונקבל כתב אחריות על אודות הטעויות שנותר לנו, לזכות ב את אותן עצמינו ואחרים ועדיין לשאוף מושלמת יחד עם שמקבלים ההווה, הופך משוחררים למעלה, מתרגשים יותר מזה, מעיזים יותר והחברה שנותר לנו תיהיה עוצמתית בהרבה יותר לאין ערוך.
ובנימה זו, אני מתנצל בפומבי או נולד היווה גדול מידי או לחילופין אחר התחברתם אפי’ ההשקעה בקריאה!