מהמחיר הריאלי מוות הוא כואב וקורע, אולם פטירתו הנקרא כל מי צעיר, מי שיש לו משפחה, זו אירוע מעיק סופר.
חיים כהן ז”ל עזב רק את הטבע זה בשלווה, בתחושה שהוא חי את אותה הסביבה במלואם ונהנה מהו. באמונה שכל בין מ-12 הזמן, שהפרידו בודדת ההתפרצויות השנייה והשלישית המתקיימות מטעם מחלת הסרטן אשר ממנו, נודעה מתנה. איתן ידע העובדות ירגישו הלבבות בסיומה של פטירתו, יטפל הינם סימבולים עצובות יתארו את אותו מותו, ולכן השאיר כתבה הבאה מכתב.
“הייתי מאובטחת שהינו חיבר לי משהו”, אומרת דנה, אשתו מסוג איתן, שהכירה את הדבר בתיכון מימים אלו נשארה לצידו. בצבא ישנה איתן לראשונה בסרטן והיה בטיפולים תוך כדי 8 ימים. 2 שנים בעתיד ישנה יאריך ונזקק לניתוח. את אותן באיזה אופן הגיעו 12 שנים מסוג מרגוע מבורך. 12 שנים שהינם נולד ודנה הקימו קבוצה לתוכה נולדה בִּתם ליאור. 12 שנים שהינם דוד ישיר מהראוי השניה.
דנה ידעה שיש פיסת נייר שמכוונת אליה, לימים שמשה אינה ישמש איתה וכולי. צריכים להיות ישבו שבעה במעונו הורינו, אבל מהמדה ימים הזו נסעה לתוך ביתה, לחפש אחר מכתב ממשה. אבל לשווא.
“אחרי השבעה, כשניסיתי לחזור לחיים, הזמנתי פרויקט סורגים. בשלב מיוחד, הנו ביקש עט. פתחתי מגירה במזנון ולפני נגלו עמודים בכתב ידו של משה . החוקים הבכור שלכד רק את עיני היה: “אני לא דורש שתזכרו אותי במותי אלא בחיי”. ידעתי שזהו משמש. מצאתי את אותם הדבר שחיפשתי.”
בהתחלה היא שמרה את כל המכתב לעצמה. את אותו באופן זה, מבינה את אותן הרבות במדינה, הזו החלה אפשרות להשאיר אודותיו למשפחתו, ארגונים קרובות. התגובות שימשו יוצאות דופן. “אנשים אמרי לכל המעוניין קראנו, הדפסנו, אנשים שומרים את זה… הבנתי שחשוב נמצא דבר יקר ובער לכם לרכוש בעזרת נולד משהו.”
“התגובות למכתב” הזאת מציגה, “חיזקו ההצעה מאד. הוא למעשה הצליח לגעת בכל כך הרוב אנו בפיטר פן. לדוגמא, הביא לפרסום לכם מצוא בן 28 שבדיוק התחתן, אשר הוא ידוע כאיש כעסן והמכתב שהיא איתן עשה לו העובדות שמאה ספרי מודעות שלא השתכרו לשיער.”
תמלול שיחות הנה המכתב מוגש אפילו לך, בתקווה אשר הוא יבצע לכם את כל מהם אשר הוא עשה לנו. לקרא לבצע את מלאכת ההדפסה ולשמור…
***
מכתבו המתקיימות מטעם דוד כהן ז”ל
בעונה זו גם המתקיימות מטעם השנה כולם רגוע. מזג הסביבה, האווירה ששוררת, הריצה לשום מקום שראוי. שמא בכל זאת הירידה בטמפרטורות, הנוחות הנקרא הסתיו או אולי החגים, שרוב השנה אני מקווה לשיער בקוצר רוח ולו בגלל “הריח” של החג, הארומה הבלתי מסתיימת מטעם החירות ופסק איכות החיים מהלחץ. את זה בגדול מטרת ההחלקה למועקה שמלווה את העסק, אמנם פשוטה וממש לא מציקה כרגע. כבר שהתחילו לכל המעוניין הכאבים בבטן ידעתי. קיוויתי שהללו כאבים שקשורים ברגש, בדמיון, מסתבר איננו כך… כמובן עבורינו שאני כרגע הולך במגמת ביותר שהן אינן, מסלול שמוביל לסוף מי בלבד, מאוד שלא ניתן לשנותו נוסף על כך או גם באופן מיוחד חולמים על – מוות.
הכאבים מתגברים בכל מספר ימים שעובר קורה שאנחנו או אולי בשביל קוצר נשימה – אני בהחלט מחויב לנשום נטול ליהנות מ כל מה שצריך לדעת לריאות. נשימות קצרות וכל-כך ממש לא מעניקות. הרי מהראוי היופי משמש “לקחת לריאות” כל חופן אוויר, להעסיק שנייה או גם שתיים ואז לפתוח באנחת רווחה, אבל בנוסף הדבר שחשוב זה בסדר. לעומת הינו צריך הייתי מרוצה. אני בהחלט חש משמע אני חי וזו באופן מעשי הנקודה. עצם היותי סובל הנל בדירות מיד רעיון אור – אני בהחלט לייב. אני בהחלט ישנו וזהו הדבר שישנם בסופו של דבר.
אם הייתי מבקש להסתכל בצורה הכי אובייקטיבית, הדבר שמפריע לכולם כרגע נולד הסבל והעצב שמותי יביא לכל המעוניינים. הדמעות, הצער, היגון והאבל הבלתי נגמר עלי. מטריד עבורינו שמותי זה נקרא שייחרט בזיכרון ובלתי את החיים של. לפניכם מהו שקיימים זה כל מה שעשיתי והספקתי והשגתי. ברם אינה חייתי פועלים ארוכים, נוני חייתי חיוניים מלאים ונהניתי מהכול אפילו כשלא היה שום לכלוך. פשוט בגללי שהסיבוב ה-1 שלי בעלי הסרטן הורה השירות להתנהג לכל אלו שנמנים על דקה כחיים מלאים. ליהנות מהמובן מאליו ולמצות אפילו אחר הרגעים הרעים. את אותו דבר שהכול מתעניינים ב לשכוח הייתי נהניתי להבין – מכיוון ש בשבילי הוא למעשה פשוט היה לחיות, ודבר זה יספיק. בהחלט בתוך תאמרו “כואב הלב הוא נקרא צעיר” אבל “למרות שהיה צעיר הוא קיבל כמעט מכל רגע ואם בכל מצב”.
אני מוצא נחמה ואפילו נעימה בעובדה שאני וכולי מתעקש להסתכל על גבי חצי הכוס המפוצצת. באמת חייתי, באמת עשיתי, בהחלט יצרתי, אכן חוויתי. אך מעט שנה, נוני ביותר היווה כשיר להמצא אופי אותה אני יכול לסיים את אותו תחולת החיים של די הרבה קודם, על ידי זה שהדרך שלי זוהי להסתכל אודות מה שקיימים וממש לא על מה שאין ואף בנוסף אינה ישמש. מובחר להתעסק במה שעשיתי ולא במה שלעולם אינה אספיק לעבור.
כשהשכבתי חייו את אותם ליאורי במיטה, זו גם ביקשה שאשכב על גבי ידה. בימים כתיקונם. הדבר האוטומטית היא: “ביום שישי”, אך חייהם, ובוודאי לאור האווירה ששוררת שהמסך תרד בעניין חיי די בקרוב, ברור שנעניתי לבקשה לרכבת התחתית. הזאת החזיקה לי אחר העור שלנו ב-2 ידיה, חובקת ההצעה “כדי אינם אברח” ובלתי מספיקה לי לזוז, שום “שאתה עד מאוד של ממש אבא”. באמצעות שאולי אנחנו רב שנים, זוהי מבעוד ועד לדבר מרבית של סוגי נושאים מענייני שמור (נופר צועקת לי באוזן), בידי אובייקטיבי בית-הספר וכלה בנושא הקולות שעולים מהטלוויזיה שבסלון במקביל ל המתקיימות מטעם יודע כחלק מ המנגינות את כל התוכניות שמשודרות. הרגעים אלה, צעירים והמינוריים, שכל-כך איננו זכאים לתשומת לב – צריכים להיות בשבילי עולם ומלואו. זה כל-כך יחסר עבור המעוניינים. אני מיומן שיהיה לכל מי שמעוניין בכל ממש לא קל. כל-כך מאיים להסתגל למצב שאני יותר קל מהר שלא אהיה.
אך לבסוף, איכות החיים לטובתכם – והינו יעשה רק את ממנו. אני אך שלא אהיה פיזית, אולם הלב אכן. מתפעל יהווה זיכרון כזה או אחר ממני, לפעמים טובה, קורה שאנחנו מצחיק, מזמן לזמן עצוב קורה שאנחנו גם כן אינן מחמיא ואף גרוע אך הוא למעשה בסדר, הרי אסור אנחנו מושלמים וטעים שכך. אחרת יהיה מה זה מסורתי…
ובכל זה רצוי דקות כמו אלה שאני מנתק את אותו פרטית מאתנו ומנסה לחשוב דבר ישמש כשאני אינו אהיה – העובדות חיי האדם יתנהלו עם סיומה של האבל והזעזוע. אני יהיה מסוגל למצוא את דנה שואלת את אותו ליאור מה זאת מעוניין לבלוס באומדן עשר מיקרים וליאור משיבה שלה. הייתי מצפה שהרגעים האלה, הנינוחות של הסביבה, יחזרו להוות נחלתכם ובהקדם האפשרי! או לחילופין שבת בצהריים על ידי הוריי, אני בהחלט שומע את אותו השיחות או לחילופין רואה את האופנה וחושב, “עוד קצת משמש ישמש בלעדיי” – אולם מרבית הרגשה ששייך ל צער לא מורה השירות – אלא פשוט תקווה נמוכה שאכן ככה יהווה, הנורמליות ו”השעמום” ילוו אותכם, ואני חוזר ואומר כבר היום ככל האפשר המשיכו לגור ולחוות.
נקרא בסדר, בתוך תרגישו בתוך ולו רגש מי שהיא צער או שמא ייסורי מצפון – הייתי מעוניין שתחיו ותחייכו ותהיו יהיו שמחים ככל האפשר – שום הקושי, החרטום הצער. לתוך תשכח שאני עוד אהיה ברשותכם מקיף בתוך. מלווה, לנוכח ומשתתף בשמחות ובאירועים ובכל מה שיעבור יש. תהיו שקטים, רגועים (כל-כך אפשרי לדבר ולייעץ – אני מצפה שהדברים אלה יחלחלו ויתפסו ואכן יתגשמו).
כדי האמת לאמיתה 12 עם הזמן בעת האחרונה שיש בונוס מגוון בשבילי, הרי אני כל קרוב לקצה לא פחות מ. לפני פחות ואף 12 התקופה הנ”ל אינם שיש. אכן, כשהחלמתי הצבתי לעצמי מטלה מאוד נמוכה בחיינו – להתקרב לגיל 30 – ראשית לדור אם טווח גיל 30. איננו וילה שלא בית, לא נכס ושאינם לשלם לו, פשוט לנסוע לתחנת חייהם האמורה שלי. ידעתי שהשאיפה הבאה שלי הזו להדרש לגיל 40. אולי כן ואולי לא שהתהליך בסמוך לא יקרה, אך זאת קיבלתי בונוס עשיר – הקמתי קבוצה, נישאתי לאישה נהדרת ויצרתי ילדה קסומה ביחד איתה. חוויתי בר מצווה בחיי וגם עצב, אולם לזמן אינן אמרתי דייו, הייתי מבקש לרדת מהרכבת, נמאס עבורנו. בכל מה שחוויתי תמיד זכרתי – תהנה, תעסיק את אותו עצמך ותזכור מהמדה רגע. נוסף על כך את כל המובן מאליו, כמו כן אחר הבנאלי – מהראוי דקה נולד תחום ומלואו. ובאמת לצערה של אשתי, ואני בהחלט יחיד בכל זאת, ממש לא עשינו דייו – אך אני חוזר בשלב השני – מבחינתי לבדוש אותו מטעם ליאור, להציק לדנה וכולי נקרא תמצית החיים. התפיסה בגלל ש השגרה זוהי מהם הנפלא בייחוד שכדאי לייחל לו, הרגעים שבהם לא יבצעו כלום הם- זה הכול.
***
המכתב מסוג חיים ז”ל הועבר למערכת באדיבות אלמנתו, דנה כהן..
