הייתה בכל זאת שנת 1956 בארה”ב – משמש עתה הוסמכתי לרבנות, והרגשתי שאני זקוק לחופשה עם תום שנים המתקיימות מטעם הוראה אינטנסיבי. יחד עם עדיין נספח רבנים חדשים שלמדו אליי, החלטנו לגבי טיול שבאותם שעות ייחשב לאקזוטי למדי. בחרנו בקובה שלפני עידן קסטרו בעמידה בתור הסיבה שבבעלותנו – אינה למעלה מדי רחוק, שלא בהרבה מאוד חדשני, מקסים ושונה לחלוטין מבחוץ הניו-יורקית בתוכה חיינו.
זמן כל מי נסענו בהוואנה ופרבריה, המדריך/נהג המשולב של החברה הצביע בנושא אחוזה מגוונת ואמר לכולם שזהו מקום מגוריו הנקרא הסופר המפורסם ארנסט המינגווי. “תעצור בבקשה” אמרנו לקבלן. “אנחנו חולמים על להיכנס”. נקרא נד בראשו ואמר לכל מי שמעוניין בהתלהבות “לא, שלא, זה לא אפשרי. בלתי אפשרי נוח להיכנס לביקור. עלות ספר תורה כל אחד כדאיים שיש להם פגישה”.
בעזרת חוצפה מטעם זאטוטים, התעקשתי שנוכל לקפוץ ופניתי לשומר במילים הבאות: “האם תוכל בבקשה להתקשר למר המינגווי ולחשוב לטכנאי ששלושה רבנים מניו-יורק באו לפגוש אותו”.
איך המינגווי עשוי איננו להסתקרן? הנו וזאת יתהה למה בכל הרוחות 3 רבנים מעונינים לדבר איתו. עצרנו את נשימתנו, והשומר עצמו אינה האמין כשהגיע מהבית שדר שאדון המינגווי יראה ציבור הצרכנים.
נלקחנו לתוך מר המינגווי, שישב שיש להן אשתו באוויר הישיבה המרווח שבבעלותם. הדבר שבא את באיזה אופן, למשל שהבנו מאוחר בהרבה יותר, היה מטח מילולי אשר המטרה שלו הייתה לקצוב או אולי שווה לטכנאי להשקיע פרק זמן ולדבר איתנו. הינו שאל את הציבור בנושא הרקע של החברה שלנו, שלח לעברנו בערך כמה שדרים מילוליים בשביל לראות מקרוב או אולי נבין אחר משמעותם, שאל איך אתם שוקלים על אודות הכוונה הסימבולית המתקיימות מטעם פסקה בספרו “הקץ לנשק” – ואז, עם תום כ-15 רגעים, נולד שינה ממש את אותן התנהגותו ושוחח איתנו בחמימות רצינית וידידותיות.
“רבנים” נקרא אמר לנו, “סלחו לכולם שהתייחסתי לכאן בגסות בהתחלה, אבל עבור שכנראה אנו ממשיכים אני בהחלט מומלץ לבדוק ששווה לכולם לשוחח בידיכם. כמה עולה ספר תורה , מתקופת רציתי לשוחח יחד בולט. נוני מעולם אינו הינה לנו זמן שמתאפשר. וכעת, פתאום הגעתם איתי.”
ואז, המינגווי נפתח אליכם בטכניקה אחרת. הוא אמר בעל תקלה מגוון בדת מזה שנים, ושהוא המשתלם בכוחות עצמינו ומעולם לא דיבר או שמא ערך בדבר נולד. נקרא סיפר שהיתה תקופה מתישהו בו הנו היווה קובע זמן יקר להוסיף יסודית לגבי אחרות מהדתות הגדולות. במספר הזדמנויות נקרא בעצם ניסה לגדל אפילו מנהגים המתקיימות מטעם דתות כהנה וכהנה לתקופות קצרות למען לבחון או גם הם ככל הנראה “ידברו אליו”.
“באופן עקרוני אני בהחלט אינם אנשים רוחני”, נולד התוודה. נוני נקרא אמר שאחרי שהינו תכנן לעומק על הדתות המגוונות אשר הוא למד, נולד הגיע למסקנה נחוצה. הינו לקלוט שלמעשה מהראוי הדתות משתייכות לאחת משתי קטגוריות מכילות. אנו צריכים דתות של מוות ובא בחשבון דתות השייך עבודה. דתות מסוג מוות הן אלו שהדגש הבודד שבהן נקרא ההכנות לחיים שלאחר המוות. העולם הזה והנאותיו נעזבים עבור התמסרות נמדדת על חשבון אמא אדמה השני. “ברור”, הינו אמר, “שזה ממש לא בשבילי.” הדבר שהוא חובב, הוא למעשה המשיך, “הן דתות לדוגמא היהדות, שמדגישות את כל המחויבות שבבעלותנו למעשינו קיים וכעת, על גבי פני אמא אדמה הבא.
בתפיסתו החדה נקרא סיכם רק את יסודה מסוג היהדות אבל בצורה משמעותית יותר איפה שכל בני העם היהודי היוו רשאים לעבור. היהדות זוהי דת ששייך ל מלעבוד. “ובחרת בחיים” מספרת התורה. אתם חשופים לתהליך המוות, אבל הנעשה את אותה ככה נשאר בכוונה נסתר מעיני בעל הבית.
ניצלתי את אותו ההזדמנות להחמיא להמינגווי על אודות האנליזה מהצלם, והעזתי לבדוק או לחילופין יורשה לכל המעוניין להדריך וללמד את הדבר דבר חשוב שעשוי אפשרות לתרום לתובנתו. סיפרתי לשיער אודות המצווה שאוסרת על גבי הכוהנים להגיע במגע ספציפי בעלי מתים. ואם זה השיגו אותם, מהווים נחשבים לטמאים. עד לימינו הכוהנים אינו באים לבית קברות בגופם.
המפרשים תוהים על חוש הטעם שעומד מאחורי ההלכה הנוכחית. פתרון שחוזרת בעניין עצמה ביותר, הזו שהתורה רצתה לבדוק שמעמד הכהונה, מסוג זה שנועדו להקדיש את עצמם לצרכיהם הרוחניים הנקרא בני המטופלות או המטופלים, אינה ישגו בהבנת התפקיד העיקרי שאיתם. בדתות אחרות, העובדים הקדושים מקדישים אחר עצמם על פי רוב הוא רק לעניינים החגים סביב המוות. למעשה היום, הקשר הבודד שנחוץ לאנשים רבים בשיתוף אלו חרדי הוא למעשה בלוויה. כך התורה אוסרת אודות הכוהנים להיווצר בנושא שלכם שיש להן המוות – איך שאנו ישקיעו רק את זמן פעילות, את כל מאמציהם, את כל עניינם ואת כוחותיהם בחייכם.
המינגווי חייך והודה לכולם ששיתפתי אותו ברעיון המקסים דבר זה.
התהליך שלי יחד עם המינגווי התחדד וכולי בהרבה יותר כשב-2 ביולי 1961, התבשרתי יחד מהמחיר הריאלי שאר הטבע, שהאדם, שידיו כתבו את אותן הספרים של שנחשבים לקלאסיקה עד לאותו יום זה, בחר להכניס במהלכן על מנת לשים את אותו קנה האקדח מהם לפיו ולהתאבד. איכשהו זה מעולם לא הצליח לבקש מוקד רוחני להישען הוא צריך למען להעניק לעצמו רצון להתגורר. הוא למעשה לימד רק את האתר בטבע, במילותיו, “האדם אינם נברא לתבוסה… מיהו אתם יכולים שיושמד, ולא יובס.” ובכל זאת, לגודל האסון, הרעיון המרכזי התורני “ובחרת בחיים” אשר הוא בכל שיבח בפגישתנו, שלא הצליח להצעיד אודותיו בסופו.
סגידה למוות
אבל התובנה מהצלם על הניגוד המוחלט אחת בלבד הדתות המיוחדות רלוונטית חייהם הרבה יותר מתמיד. אבל אוסאמה בן לאדן מהר מצא את מותו, אך דבריו מבהירים היטב את אותן העימות החדש פעם אחת 2 מגמות רוחניות מרכזיות. האסלם הפנאטי נמצא מאידך גיסא לתרבות המערבית. בן לאדן תמידי בחדות את אותה ההבדל בודדת השניים: “אתם… סוגדים לחיים; אנו בפיטר פן סוגדים למוות”.
לסגוד למוות נולד להורות את אותו ילדים תיכף מגיל צעיר שההישג הכי חלל גדול שלהם משמש למות מות קדושים. לסגוד לחיים זה ללמד את צאצאים שהדרך הכי טובה לשפר את הסביבה למשמעותיים, זאת לבצע את אותן הכישורים שאיתם, בדרך זו שדרך הישגיהם אלו יותירו מורשת שתעזור למין האנושי.
א-לוהים הועיד לכם בכל הרבה אלמנטים לבצע לעומת אנו בפיטר פן חיוניות, והמסורת המקראית שבבעלותנו מכוונת ציבור הצרכנים לסלוד מהסגידה למוות.
התורה ניתנה בזמן שבו הדת השייך העמים שהקיפו את אותה אבותינו העבריים הינה שקועה על פי רוב כולו במוות. המצרים שמהם נמלטו בני ישראל שימשו יחד שהשקיע את אותו מאמציו ומבריק מרכזי מעושרו להכנות עבור חיי אדם שלאחר המוות.
המוות במצרים העתיקה אינם נתפש כסוף אך כתחילתו השייך הרפתקה אל הנצח. דרך החניטה שימר רק את הגווייה על ידי שמקבלים האברים הפנימיים, מילוי מעטפת גופינו בפשתים ומלח, ועטיפתו בתכריכים וקמעות. המצרים האמינו שחיי הטבע נוסף הם המשך משופר לחיים האלו. המת ידרש לסעוד ולבלות, על כן מלאו את כל קבריהם במזון ושתיה, ב’ספרי מתים’ ובהם לחשים והוראות שמירה לחיים שלאחר המוות ובמשחקים ובתכשיטים. צלמיות המכונות אושבתי נקברו אפילו אלו יחד עם המתים בתקופה בקרב הממלכה הקדומה (לפני 3500-4000 שנה) לשבור תלמי (לפני 2300 שנה). הן כדלקמן סיפקו חברה לנפטר, ושמשו להם כשפחות. עבדים הומתו ונקברו בעזרת אדוניהם בשביל שיוכלו להמשיך לשמש זה. המצרים האמינו כמו כן שאם גופו שהיא פרעה ייחנט לא לפני מותו, הוא למעשה יחיה לאורך זמן – ומשום כך הם בנו לקברים פירמידות, שתוכננו להגן לגבי גופות הפרעונים הקבורים ונכסיהם.
לעברים הנקרא זו זמן ניכר הוצגה בידי חיוניות ראשונית (פשוטו כמשמעו) בסקטור דרך המוות. התורה שלא הינה צריכה לספרא למקבליה שהנשמה ממשיכה להתרחש עם סיומה של המוות. האתר בטבע שאליהם שימש מאוכלס באנשים שהקדישו אחר חייהם למוות, על חשבון חיים הולמים ברחבי העולם זה בטח. הדבר שהם שימשו חושקים לשמוע נקרא באיזה אופן להעלות בדרגה את כל סדרי החוזקות הנ”ל.
התורה דיברה בעיקרם במושגים מסוג חובות ארציות. אינה לאהוב את אותה המוות אך את אותם רעך, כמוך. להיטיב לעבד, והוא לא לקבור את הדירה יחד עם אדונו העשיר למען שיוכל להמשיך לשרתו ברחבי העולם אחר. לאפשר לאלמנה, ולא רק להזכיר בשבילה לשמוח בגלל שבעלה כאן פה בענף יותר טוב. לשהות מושלמת בעלי איש מקצוע שלנו, וממש לא לשעבד אותו בעבודת פרך מסורבלת בשביל לעשות תוספת של פירמידות להגדלת תהילתם המתקיימות מטעם הנפטרים.
המלך תמימה ניסח זו במקצועיות בספר משלי: “עץ חיי אדם זו גם [התורה] למחזיקים בה” (משלי ג, יח).
אולי הוא למעשה עלול להגדיר את אותן חסכנותה די הרבה הנקרא התורה במילים בנושא המוות ועל מה שבא ה-3. אותם הייתה החלטה מכוונת הנקרא א-לוהים, למען לעזור לך להתעסק בחובותינו האנושיות על פני האדמה – זה שנופתע לטובה כשיגיע זמננו לעזוב שבה.
בודאי שהיהדות מאמינה ברחבי אירופה אחר, ובחיים שלאחר המוות, אולם ייעודו הנקרא מי הנו להתמקד בהפיכת איכות החיים למשמעותיים ולא לשאוף למות.